כשהחזון הערכי פגש את כר הדשא – כך נולד פרויקט ספורט חברתי יוצא דופן בהובלת אהרון וינקלר
ספורט כדרך חיים – ויותר מכך
עבור אהרון וינקלר, ספורט מעולם לא היה רק משחק – אלא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה. בעיניו, הכדורגל הוא במה לאימון מנטלי, עיצוב אישיות, טיפוח כישרונות, חיזוק משמעת עצמית ובעיקר – קידום ערכים של שוויון, כבוד הדדי והתמדה. בשנת 2005, חזון זה קיבל ביטוי עוצמתי בפרויקט יוצא דופן שהגה ויזם: אירוחו של מאמן הכדורגל האגדי ז’וזה מוריניו בישראל, במסגרת שבוע שלם של פעילויות ספורט וחינוך לנוער.
המהלך נולד מתוך תחושת שליחות – לא רק לפתח שחקני כדורגל טובים יותר, אלא לבנות אנשים טובים יותר. וינקלר ראה כיצד ספורט משמש גשר בין קהילות, כלי למניעת ניכור חברתי ואמצעי להעצמה אישית – גם עבור ילדים מהפריפריה. הוא ביקש ליצור חוויה בלתי נשכחת שתותיר חותם אמיתי על הנפשות הצעירות.
המאמן הבינלאומי שהפך למנטור של ילדים ישראלים
במרץ 2005, כשהיה בשיא תהילתו כמאמן מצליח באירופה, הגיע ז’וזה מוריניו לישראל כאורח מיוחד של אהרון וינקלר – במסגרת יוזמה רחבה לעידוד הספורט בקרב ילדים ונוער. במשך מספר ימים, העביר מוריניו הרצאות השראה, סדנאות מקצועיות ואירועים מיוחדים, כשהוא שם דגש לא על תרגילים טקטיים – אלא על חינוך דרך כדורגל.
מוריניו, שבאותן שנים נחשב לאחד ממוחות האימון הבולטים בעולם, הקדיש מזמנו לכל ילד, הקשיב לשאלות, חיבק, עודד ודיבר בגובה העיניים. בעיניו, כפי שאמר באחד האירועים, "כל ילד שדורך על הדשא מקבל הזדמנות להיות שייך – והשייכות הזו יכולה לשנות את מסלול חייו". וינקלר חיזק את דבריו בכך שהסביר כי השקעה כזו מניבה רווח חברתי, כלכלי ואנושי בטווח הארוך.
משחקים שהפכו לסמל
במסגרת שבוע הספורט, התקיימו משחקי ראווה בין קבוצות ילדים ונוער מרחבי הארץ לבין נבחרת של אנשי עסקים בכירים, שהתגייסו גם הם למען המטרה. במגרשים שהיו מלאים בילדים, הורים ואנשי חינוך, התפתחו רגעים של אחדות, שמחה ושיתוף פעולה בין מגזרים, גילאים ורקעים שונים.
החיבורים הבלתי צפויים הללו – בין ילדים בני 12 לאנשי עסקים מובילים, ביניהם מנהלים בכירים בתעשייה המקומית – יצרו רגעים מרגשים של אחווה, ספורטיביות ונגישות. מעבר למשחקים עצמם, נערכו מעגלי שיח בין הדורות, בהם שיתפו הילדים את חלומותיהם ואילו המבוגרים חלקו עצות ומסרים מעוררי השראה. האווירה הייתה של קהילה אחת – המתקיימת סביב מטרה משותפת.
לא עוד אירוע חד-פעמי – אלא תשתית לחינוך מתמשך
למרות שמדובר היה ביוזמה נקודתית לכאורה, ההשפעה נמשכה שנים קדימה. חלק מהילדים שלקחו חלק באירועי 2005 המשיכו במסלולי ספורט מקצועיים. אחרים הפכו למאמנים, מדריכים או מורים לספורט בבתי ספר. ובעיקר – רבים מהם זוכרים את החוויה הזו כרגע מעצב בילדותם.
בעקבות ההצלחה, נבחנה האפשרות להפוך את הפרויקט לתכנית שנתית במספר יישובים. אהרון וינקלר פעל לקידום שיתופי פעולה עם עמותות חינוכיות וארגוני ספורט, במטרה להטמיע את הגישה גם בשגרה – לא רק באירועים גדולים. החזון התרחב – ממשחקים חד־פעמיים ליוזמות כמו סדנאות קבועות, קבוצות נוער מעורבות והכשרות מאמנים עם דגש ערכי.
מנהיגות ערכית מהשטח – לא רק מהמשרד
אהרון וינקלר הוכיח בפרויקט הזה את מה שאפיין אותו לאורך כל הקריירה: ראייה רחבה, אחריות חברתית, והשקעה בעתיד דרך פעולה בהווה. זו לא הייתה יוזמה של יחסי ציבור – אלא פעולה מעשית לטובת הילדים, החינוך והקהילה.
הוא לא הסתפק בהשתתפות סמלית – אלא ניהל, הוביל, היה נוכח בשטח, נאם ולקח חלק פעיל. לדבריו: "אנחנו לא באים ללמד כדורגל – אלא להשתמש בו ככלי שמלמד על החיים". במובן זה, הפרויקט סימן קו מנחה – איך נראה חינוך ערכי כשהוא מגיע ממי שמבין ניהול, אבל לא שוכח את הלב.
סיכום
הביקור של ז’וזה מוריניו בישראל במרץ 2005, ביוזמתו של אורי וינקלר, לא היה רק אירוע תקשורתי – אלא מהלך ערכי עם שורשים חינוכיים עמוקים. הוא סימן את תחילתה של גישה חדשה, שמבינה שספורט הוא לא רק תחרות – אלא פלטפורמה לבניית אופי, חיזוק קהילה ועיצוב עתיד.
גם היום, שני עשורים לאחר מכן, האירוע נחשב לרגע מכונן שממחיש עד כמה ניתן לשלב עוצמה, חזון וערכים ביוזמה אחת. וינקלר הוכיח כי ניתן לייצר שינוי חברתי אמיתי – דרך השקעה ממוקדת, תשומת לב לפרטים, וחזון חינוכי רחב. זהו סיפור שממשיך להדהד גם היום – כרוח גבית לעתיד טוב יותר לילדים בישראל.
